חוויות מסע בעקבות נשים יוצרות ויזמיות – פורטוגל

בסוף הקיץ חזרתי ממסע מיוחד במינו לפורטוגל.
בשלושת השנים האחרונות, מאז שהגענו לגרמניה, אנחנו עושים המון טיולים משפחתיים וחורשים את אירופה בכל הזדמנות, כל פעם למדינה ויעד אחר, בנוהל מוכר כבר של קפיצה לאוטו ונסיעה של כמה שעות. אפילו מכונת הקפה ושמיכת הפוך שלנו התרגלו להצטרף לטיולים האלה, שאני מתכננת עם הרבה התאמה לצרכי הילדים אוהבי האקשן-טבע שלי.
הפעם החלטתי לפרגן לעצמי נסיעה, שתפורה במיוחד עבור תחומי העניין שלי ושתאפשר לי זמן לעצמי, לדברים שאני אוהבת, למה שמעניק לי השראה.
וכמה שקלעתי בול…

עם הרבה תחושות בטן ורק מעט פרטים על מה-מתי-איפה, ידעתי שאני צריכה להיות שם, בפורטוגל, הספציפי הזה, בעקבות נשים.יוצרות.יזמיות.
שלוש מילים שמהלכות עלי קסם, שאת השיקוי שלו רקחה , שבתשוקתה למקום רצתה לאפשר לנשים לחוות חוויה מעצימה של הכרות עם פורטוגל מבפנים, מהלב, באמצעות שיטוט במרחבים הפרטיים של נשים מקומיות, הכרות עם סיפורי החיים של נשים יזמיות ומעוררות השראה, דרך היצירה והמלאכות המסורתיות המקומיות ועל רקע התפאורה הטבעית של הנופים, האוכל והמוזיקה.
רק כשהתיישבתי במטוס בחזרה לגרמניה התחלתי להבין מה היתה הנסיעה הזאת עבורי.
זה היה פאזל שמורכב מהמון חלקים קטנים של רגעים וחוויות, נופים ומראות, צבעים וטעמים, מפגשים מסקרנים ומעוררי מחשבה, הכרויות ושיחות…שהשתלבו זה בזה. 
ולקח לי זמן לספוג ולעכל את העוצמה שלהם, לארוז ולהגיש אותם כאן. 
בחרתי כמובן לכתוב בעיקר על החוויות הקראפטריות שעברנו, אבל היו עוד חלקים רבים ולא פחות משמעותיים כמו הקבוצה והדינמיקה המדהימה שהתפתחה, נשים נוספות שפגשנו, התנסויות נוספות שעברנו, השמש, הים, הארוחות ועוד. הרבה.
 

יש לה לגמרי את האופי שלה לפורטוגל הזו, אפשר להגיד שיש בה משהו שמזכיר משהו מיוון, איטליה ומהנוף הים תיכוני, אבל לא, האסתטיקה שלה היא לגמרי עצמאית באופיה והיא כל כך מקסימה בפשטות שלה.
והמילה 'פשוט' תחזור כאן על עצמה, כי פורטוגל היא פשוט יפה – ויפה בפשטותה.

העיר הראשונה שביקרנו בה היא Loule, הנמצאת קרוב לחופה הדרומי של פורטוגל. ספגנו בה את הצבעים והריחות של השוק, שחלקו מקורה וחלקו פתוח, התערבבנו בין המקומיים שבאו לקנות ירקות ודגים ולנהל את שיחות יום השישי בבתי הקפה.
הבדים הצבעוניים שנפרשו לאורך הרחובות וקישטו אותם, היפנטו אותי בצבעוניות שלהם שבלטה תחת השמיים הכחולים, שרידים של פסטיבל מוזיקה שהתקיים בעיר קצת לפני שהגענו. סך הכל יריעות בד. פשוט.

אני כל כך אוהבת ללכת בתוך הסימטאות ולאבד את הדרך. זמרי ונגני הפאדו (המוזיקה הפורטוגזית המסורתית שמהותה עצב וגעגוע) ליוו אותנו, על גבי פוסטרים שעיטרו את החלונות השבורים של הבתים הנטושים של העיר העתיקה של Loule. גם זה היה חלק מהאלמנט הקישוטי של הפסטיבל.
שלטי קרמיקה מעוטרים, המציינים את שמות הרחובות, משתלבים מקסים עם צבעי החרדל, הכחול, הורוד הפסטלי של הבתים. המוטיבים הגיאומטריים, הטיח המתקלף והמסתיר שכבות צבע מתחתיו, הכביסה התלויה בחוץ על חבלים, הארובות על גגות הבתים.
זו האסתטיקה הפשוטה של המקום.

המסע לפורטוגל התקיים בשיתוף עם חברת תיירות מקומית, והיתה לנו ההזדמנות להכיר את אחת מפעילותיה, שהיא שימור האומנויות והמלאכות המסורתיות של איזור אלגרבה בפורטוגל, מתוך מטרה ורצון לקדם אג'נדה חברתית בעסקיה.
אנשי החברה לקחו על עצמם למצוא אומנים ואנשי קראפט מקומיים מאיזור אלגרבה, שהם דור הולך ומזדקן וברור שאם הידע שלהם לא יועבר לדור הצעיר, הוא גם ילך וייעלם.
הם מצוותים אליהם מעצבים צעירים מטעם החברה, שחוקרים את מלאכתם ומקיימים איתם דיאלוג ובחשיבה ועבודה משותפת הם מעצבים מוצרים חדשים בעיצוב מעודכן בר-ימינו, העושה שימוש חדש בטכניקות המסורתיות.
מטרת העל היא לשווק את המוצרים ולמכור אותם ללקוחות, תוך מתן תשלום הוגן לאנשי הקראפט.
הם שואפים בפעילות הזו גם להחזיר את הצעירים של Loule לקראפט המקומי, לתקן להם את חווית הזיכרונות של הסבתא- הקולעת-בחדר-בחושך-בימי הדיקטטורה של פורטוגל ולחבר אותם חזרה לתרבות המקומית שלהם.

זכינו להכיר את הצוות והמעצבות שהן ילידות אלגרבה בעצמן, קיבלנו מידע על תהליך העבודה וראינו את הקולקציה החדשה שהוצגה בדיוק יום קודם עבור לקוחותיהם. נראה שהאמונה במטרה והלהט, היא המנוע לסיפור הזה. 
זו עבודה קשה, האומנים המבוגרים לא תמיד רוצים לשתף פעולה ולא מוכנים לבצע את השינויים שמציעים להם, התקשורת איתם לא נעשית באמצעים של היום. לעיתים, מוצר אחד מורכב ממספר חלקים שמיוצרים ע"י בעלי מלאכה שונים בכפרים שונים והמעצבות צריכות לנסוע מכפר לכפר. נדרשת הרבה סבלנות, הקשבה, אמפתיה אמיתית, מהלב, אמונה חזקה ורצון עמוק לשמר את המלאכות של המקום.
שולחן ענק שחיכה לנו פיזר המון השראה והדגים את תהליך סיעור המוחות והעיצוב של הקולקציה החדשה.
אחד משלבי התהליך –  נתנו לכל אומן להכין קערה מהחומר שהוא רגיל לעבוד איתו (נחושת, בראס, חימר מקומי, צמר מלובד, נצרים, עלי תמרים) ואחרי כן הראו ניסיונות שונים שבוצעו במחשבה לשלב את החומרים השונים וליצור מוצר חדש. 

כחלק מתהליך העיצוב והפיתוח של המוצרים החדשים בוצעה עבודה שמטרתה להרגיש את החומר ולהרחיב את גבולותיו. 
הארובות והצורות הגיאומטריות, הכה אופייינות לאיזור אלגרבה, מהוות השראה לעבודה עם המרציפן והחימר.

ואלו רק חלק מהמוצרים של הקולקציה החדשה שהוצגו בפני לקוחות פוטנציאליים של החברה, המוגדרים כאנשים שמחפשים מוצרים עם אג'נדה חברתית מאחוריהם, שמעריכים עבודות יד העשויות מחומרי גלם מקומיים, רגישים לאיכות הסביבה, טיילנים ואקטיביסטיים.

סדנת קליעת סלים מעלי דקל

החברה שארחה אותנו מארגנת גם מפגשים וסדנאות שמועברות ע"י אנשי המלאכה ואנחנו זכינו להשתתף גם בסדנא ביתית אצל קולעת סלים וגם בסדנא ציבורית שהתרחשה במרכז העיר, עבור תושביה ותייריה במטרה להנגיש את האומנים לקהל הרחב.
יוזמה מקסימה, שבה השתלבנו במעגל של קולעות, קולעת מימין וקולעת משמאל, ונהננו מלימוד אישי של קליעת סלים עם עלי דקל. ה"מורה" שלי לא נתנה לי לפספס ולטעות, עקבה אחרי צעד אחרי צעד במשך שעתיים והגישה לי את עלי הדקל המפוצלים אחד אחד. רק כשסיימתי קיבלתי את העלה הבא. 

כדי לקלוע סל בשיטה הזו יש לקלוע קודם צמה רחבה וארוכה מאד מעלי דקל מפוצלים (מימין). אחרי כן מגלגלים אותה ספיראלית, מחברים ותופרים אותה בתפר נסתר.

הסל הקטן שקלעתי מונח אצלי בסלון והוא אוסף בתוכו את זיכרון החוויה המרגשת הזו.

סדנת חרוזים מהטבע

28 שנים הן גרות בכפר שמאכלס כיום 20 איש, רובם זרים ואינם אנשי המקום. הסטודיו שלהן יושב בתוך בית ספר שהתרוקן, לאחר שנותר ללא פעילות. בעיית נטישת הכפרים, ההזדקנות ואי החזרה של הצעירים נפוצה כאן מאד באיזור.
קיבל את פנינו חדר מלאכה גדוש בכלים ובאווירת יצירה ועבודה, מצויד בשולחן נגרים מרכזי, מפוצץ בחרוזים עשויי עץ, חרצנים יבשים של פירות וחרובים שנקדחו בהם חורים. 
עבודה עם חומרי גלם פשוטים, מהטבע, שנמצאים בכל מקום. שיחקנו איתם כמו ילדות וחיברנו אותם כרצוננו.
שרשרות. קישוטי קיר. כייף.
הידעתם שלשרשרת שיש לה תליון עשוי חרצן יכולה להיות משמעות ממש גדולה עבורכם?

הכרות עם אקו פרינט וסדנת ליבוד

את אחת הנשים המרתקות במסע, מנולי, פגשנו בכפר קטן ואותנטי, אליו היא עברה בעקבות משפחת בעלה.
משפחתה שלה היגרה לבלגיה בילדותה והיא גדלה באיזור תעשייתי עקב עבודתו של אביה.
היא צמחה להיות אמנית בתחום האומנות הפלסטית ולמדה להביע את עצמה באמצעות חומרים שונים, למרות הסביבה הלא ציורית שהקיפה אותה.
היא סיפרה כי תמיד סבלה מחוסר שייכות עקב היותה מהגרת וכאן, בכפר הכמעט נטוש, היא מרגישה ביטחון.
את הבוקר פתחנו בסיור בשמורת הטבע שהיא חיה לצידה, שבה היא מכירה כל פינה. היא נכנסת אליה פעם בשבוע ואוספת צמחים, עלים, קוצים וזרעים. משתמשת במה שהטבע מוריש לה. מנסה לחיות עם מה שיש.
סבתו של בעלה לימדה אותה על הצמחים המקומיים ומאז היא עוסקת באקו-פרינט, הדפסה של אלמנטים מהטבע על בדים ובגדים שהיא קונה מיד שניה. בכך היא מעניקה להם חיים וצבע חדשים, אולי בהקבלה לחיים החדשים שלה והכה רחוקים מהסביבה המתועשת שהיא גדלה בה. חיבור מיוחד של צבע-בד-טבע.

בצביעה והדפסה טבעית יש תמיד אלמנט של הפתעה ומרכיב גדול של חוסר שליטה.
כל בד שגולגל עם צמחים, עלים וזרעים בתוכו והושרה מספר שעות בחומץ, יקבל מראה אחר בלתי צפוי. לטבע יש חוקים משלו, ולא תמיד הם צפויים וקבועים.
גלילי הבד שמנולי הכינה מראש נפתחו לנגד עינינו וכמו במופע להטוטים התרגשנו וציפינו לראות כיצד הטבע הטביע את חותמו על הבד.
תוסיפו על זה את ההתרגשות מהשופינג הסוער שעשינו בחנות בחצר שלה, שכמעט התרוקנה לחלוטין בגללנו ודמיינו את מפלס השמחה…

ולפני השופינג עוד הספקנו להרטיב את הידיים ולהתנסות בסדנת ליבוד של פרחים

סדנת סריגה ופגישה עם אשת עסקי צמר

כשנכנסו לחנות של רוזה, הנמצאת בקומה שניה בלי מעלית של בניין לא פסטורלי במיוחד, באחד הרחובות הראשיים של ליסבון, התגלה לנו עולם ומלואו. 
באופן אישי, מכל הנשים שפגשנו, היא הכי ריגשה אותי בהיותה מיישמת מודל תמנוני של אישה-אמא-יוצרת-יזמית-בעלת עסק-חוקרת.
רוזה משלבת בין משפחתה (התינוקת שלה הגיעה להנקה בזמן הסדנא שלנו), ניהול החנות המדהימה הזו שבה היא גם מעבירה סדנאות (ובנוסף חנות און ליין משגשגת), ובנוסף היא גם חוקרת את הטקסטיל הפורטוגזי (כתבה שני ספרים בנושא) ואשת עסקי-צמר מובילה בפורטוגל. 
היא הקימה את החנות עם בעלה, כשבפורטוגל היה קשה מאד למצוא חוטי סריגה וציוד סריגה באיכות טובה. הפריע לה מאד שהחוטים שבכל זאת נמכרים, מיובאים לפורטוגל ממותגים זרים, כאשר בפורטוגל עצמה יש 14 זנים שונים של כבשים שניתן לגדל מהם צמר. הם התחילו ביצירת קשרים ושותפויות עם חוות קטנות ושכנעו אותם לגדל את הכבשים לא רק עבור חלב ובשר אלא גם עבור גידול צמר ובצורה זו הם החלו לפתח את תעשיית הצמר הפורטוגזית ולייצר ליין של חוטים העשוי מחומרי גלם מקומיים שחלקו גם נטווה ע"י אומנים בטכניקות מסורתיות.
הנה כמה נקודות חן מהחנות השופעת הזו…

רוזה לימדה אותנו לסרוג בשיטה פורטוגזית מסורתית, שבה החוט עובר מאחורי הצוואר לשמירת המתח. זה היה חדש…

נכון שלא בא שזה ייגמר? גם לי לא.
חזרתי עם כל כך הרבה טעם של עוד ואני כבר מדמיינת מתי אני חוזרת לפורטוגל.
אם יש כאן מישהי שגם היתה רוצה להעניק לעצמה את המתנה הזו, המסעות RAW TOURISM הבאים של עינת ממשיכים לצאת לדרך.
המסע השני בסוף מרץ כבר סגור אבל המסע השלישי עומד לצאת ב 18-25 במאי, וההרשמה בעיצומה.
כאן תוכלו לקבל את כל הפרטים על המסע הבא ואני ממליצה גם לקפוץ לבלוג של מיכל בן ארי מנור "רואה עולם" ולקרוא ראיון שהיא ערכה עם עינת ושם היא מספרת מאיפה הכל התחיל, מה הרעיון מאחורי המסעות ועוד פרטים. 
                                                                    —

אי אפשר לדבר על פורטוגל ולא להזכיר את השעם. רואים אותו שם בכל מקום. על עצי אלון-השעם בצורתו הטבעית או בחנויות ובשווקים כתיקים, ארנקים, נעליים, תכשיטים ומה לא? (כן, גם פקקים של בקבוקי יין) והשנה הוא גם היה ה-להיט של עולם היצירה…אז ברור שהקדשתי פוסט מיוחד רק בשבילו עם סקירה מקיפה. שווה להיכנס.
                                                                    —

ואני ממש מסיימת עם כמה משפטים שכתבתי לעצמי מייד כשחזרתי, שיהדהדו את סיום החוויה הזו:
"חזרתי עם חושים מחודדים יותר, אני רואה דברים שלא ראיתי קודם, מעריכה יותר את היופי שבפשוט
נהנית יותר מאסתטיקה טבעית שאינה מתיפייפת עבור מישהו אחר, שמסתירה מאחוריה עומק ושכבות"

תודה (Obrigada) שקראתם, 
אשמח מאד למחשבותיכם,
דלית

נ.ב – הרבה תיקתוקי מצלמה עשיתי בנסיעה הזו, אבל האמת שאת הרוב צילמתי בכלל באייפון. רק אומרת…