פוסט אורחת עם האמנית ואשת החינוך ד"ר שרה מלצר

פוסט קצת אחר הפעם, בנגיעה יותר אישית, שנכתב במהלך השבוע הזה של בין יום השואה – ליום הזיכרון – ליום העצמאות. שבוע כבד של ימי עצב, שמגיעה בו לשיאה תחושת חוסר השייכות, תחושת הזרות שלי על אדמת גרמניה, המקום בו אני גרה בשלוש שנים האחרונות במסגרת רילוקיישן עם משפחתי ובדרך כלל מאד נהנית מהחוויה.
גם חברי מהקהילה הבינלאומית שגרים כאן ומגיעים ממדינות שונות, זרים כאן. אבל בגרמניה, אני זרה אחרת.
אי אפשר להעביר את התחושה למי שאינו ישראלי. כלומר אפשר, אבל הוא לא יבין באמת. אולי הוא יהנהן בראש לאות אמפתיה אבל את המועקה בלב והעצב העמוק הוא לא יכול להרגיש. 
אלו ימים שאני מסתובבת מוקפת בבועת זכוכית. רואה מה קורה סביבי אבל רוצה להיות מבודדת. לא רוצה שישאלו אותי מה שלומי, לא רוצה להגיד שלום לאף אחד, לא רוצה לחייך. לא רוצה שזה יהיה יום רגיל.
הגשם והשמיים האפורים בחוץ משתלבים היטב באוירה.
שואלים אותי אם לא קשה לי לגור בגרמניה כשרבים בשני צדדי המשפחה שלי ניספו בשואה.
כשסבתא חנה שלי בת ה 92, ניצולת שואה, שחיה עד היום בקיבוץ גלעד אותו הקימה יחד עם סבי צבי, נאלצה לברוח בגיל 16 מביתה שנמצא באופנבורג, כשלוש שעות מרחק מביתי, להסתתר בזהות בדויה ברחבי צרפת ולהיפרד מהוריה שניספו במחנה ריכוז.
היא לא יכולה היתה לטייל בגרמניה כמו שאני מטיילת, לא ללמוד בבית ספר רגיל, לא ללכת לשיעורי פסנתר כמו שבתי כאן לומדת. דרכינו, עכשיו, היא מנסה להיזכר בפרטים מילדותה, בחגים המקומיים, בנופים ובמראות, במאכלים ובמנהגים. שואלת, מתעניינת, חוקרת. וגם קצת יותר מספרת.
כל שנה מאז שעברנו, אני בונה לעצמי כאן יום שואה פרטי (ימי השואה המקומיים מתקיימים בתאריכים אחרים ומציינים את יום סיום המלחמה ותאריך ליל הבדולח). היתה שנה שחרשתי על כל הפרקים של אנה פרנק, היתה שנה שעשינו סיור בדכאו, השנה הקשבתי שוב לראיון שנערך עם סבתא שלי עבור "יד ושם". 

סבתא שלי דרך אגב מקבלת באצילותה את העובדה שאנחנו כאן, ואומרת לי בכל הזדמנות ״אם לכם טוב – לי טוב, תמצו היטב את הזמן כי הוא לא יחזור״

בעירי ULM נמצאת הכנסיה הגבוהה ביותר באירופה ומהווה מוקד תיירותי עיקרי בעיר. אחד החלונות המרכזיים בכניסה נקרא "חלון ישראל" והוא מספר את סיפור עם ישראל, מהשואה עד לתקומה.

בהקשר לשבוע הזה החלטתי לארח אישה מיוחדת-אמנית-ניצולת שואה שמאחוריה מפעל חיים של תרומה לחינוך וליצירה בישראל.
שרה מלצר
 היא סבתא של עדן, חבר טוב של הבן שלי עוד מימי הגן מאז שהם בני שנה וחצי (השנה הם חוגגים בר-מצוה) ועד הקיץ הכרתי אותה כאישה נמרצת, פעילה, מטופחת, דומיננטית ובתור הסבתא שמכינה את החביתות הטובות בעולם…
לאחר מספר שנים שלא התראינו, פגשתי אותה בביקור מולדת בקיץ האחרון וגיליתי שהיא היד היוצרת מאחורי קופסאות הקרטון שראיתי בביתו של עדן, שמצוירות עליהן דמויות צבעוניות בצבעי שמן, דמויות "חזקות בנוכחותן" שתפסו את עיני. 
לאחר כמה שאלות, גיליתי שהן היו חלק מתערוכה ששרה יצרה והציגה החל מ 2012 בעקבות גילוי עזבון משפחתי של מכתבים, שעסקה בשני ההיבטים של השואה, טרגדיית ההשמדה והרצון בשמירת הזיכרון.
עוד גיליתי שזה רק חלק קטן מעשייתה רבת השנים של שרה ושמחתי על ההזדמנות לארח אותה כאן בבלוג ולהביא את סיפורה ויצירתה.

נפגשנו בביתה עטור יצירותיה ושרה קיבלה את פני לבושה בשמלה, שהיה לי ברור שיש סיפור מיוחד מאחוריה:
השמלה נתפרה ע"י תופרת ערביה בחיפה בגזרה ששרה עיצבה בעצמה. הרקמה היא משאריות של שמלה בדואית שנקנתה בעיר העתיקה בירושלים. הבד הוא פשתן כפרי אמיתי מאוסטריה מתקופת מלחמת העולם הראשונה, מעיזבונה של דודתה מווינה, פרידה פרמינגר, שהגיעה לחיפה עם בעלה נתן, אך בנה יחידה נחום ובנו התינוק לא הספיקו לעלות ארצה, הושמדו באירופה ומקום השמדתם לא ידוע. השמלה משמשת כיצירה לזיכרה של הדודה.

שרה בת 89, נולדה בפולין, בנובי סונץ׳. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היא ברחה לבלזץ' ושעות ספורות לפני שפלש למקום הצבא הגרמני, הצליחה לנוס לסיביר על גבי משאית צבאית, בתוך שיירה של הצבא הסובייטי, בעזרת קצין סובייטי-יהודי. בכך היא ניצלה בנס מהמקום שהפך למחנה ההשמדה הראשון בפולין ושבו הושמדו רוב יהודי גליציה ובתוכם עשרים מבני משפחתה.


שרה עלתה ארצה ב-1948 ממחנות העקורים בגרמניה בעיצומה של מלחמת העצמאות, כחיילת מתנדבת לצה"ל. במהלך שנים רבות היא עבדה בהוראה והדרכת מורים, כתיבת תוכניות לימוד וכמפקחת על הוראת האמנות במשרד החינוך והתרבות. בו זמנית עם לימודיה לתואר ראשון ושני ולכתיבת הדוקטורט, היא ריכזה צוות לכתיבת תוכניות לימודים בינתחומיות לשילוב אמנויות, שהופצו והופעלו במערכת החינוך הכללית בישראל.

ב 2008 הגיע לארץ בן דוד של שרה והביא עימו חבילת מכתבים שנכתבו ע"י קרובי משפחה שלה מפולין. בין המכתבים, שנכתבו במהלך מלחמת העולם השניה, היה מברק שבו דודה, מנדל ויינפלד, מבקש מאחותו תמה, שהתגוררה בישראל, שתסייע בידו להשיג אישורי עלייה לישראל לו, לאשתו ולבנו היחיד בן השנה וחצי. אחותו לא הצליחה להשיג את האישורים המיוחלים, והתוצאה היתה ששלושת בני המשפחה הושמדו ב-1942 במחנה בלז'ץ, בפולין.
שרה מאד התרגשה מהמכתבים וחיפשה דרך כיצד לבטא את הטרגדיה של השמדת המשפחה.
יום אחד כשיצרה לעדן תיאטרון בובות מעיסת נייר, היא הוציאה את התבנית עם הבובות מהתנור וגילתה שבובה אחת נשרפה. אז היא החליטה שזו תהיה הטכניקה שבה היא תבטא את הטרגדיה של השריפה הנוראית שהיתה והחליטה לייצר בעזרתה תבליטי דיוקנאות מפוחמים, נטולי צלם אדם.
בטכניקה הזו, החומר של עיסת הנייר הוא עיתון, המסמל את הכרוניקה והתיעוד. קריעת הנייר היא סמל לקריעת החולצה במנהגי האבלות והקריעה של אלפי החתיכות היוצרות את הדמויות היא סמל להשמדת המשפחה האישית וההשמדה הקולקטיבית של ששת מיליוני היהודים שהושמדו בשואה.

מול ביטוי ההשמדה שרה הרגישה שהיא גם רוצה לתת ביטוי להמשכיות הקיום. וכדי לעשות זאת היא החלה לצייר דיוקנאות בצבעי שמן עזים על גבי קופסאות קרטון. הקופסא, מיכל שהיה פעם מלא ושלם, התרוקנה והפכה למיכל ריק המתמלא בזיכרון. הדמויות ששרה ציירה הומצאו מדמיונה והקופסא היא כמו הראש שמחזיק בתוכו את הזיכרון.
התערוכה, "קונטרפונקט של מציאות כפולת פנים", הוצגה החל משנת 2012 בבית האמנים בתל אביב ומאז במהלך השנים במקומות שונים בארץ, בונציה ובפריז.

שרה תרמה רבות למפעל החינוכי בישראל. פעילותה רבת השנים הניבה מגוון תוכניות וספרי לימוד חדשניים ופרויקטים בין-תחומיים. 
אחד המפעלים המשמעותיים של שרה היה פיתוח אסטרטגיה ליצירה קולקטיבית באמנות הפסיפס, כמנוף ליצירה קהילתית שיתופית. היא פיתחה שיטה מהירה ליצירת פסיפס, שהפכה אותו לאמנות ציבורית שניתן לבצע בצורה קהילתית. מעל 100 יצירות פסיפס גדולות מימדים שנוצרו בהנחייתה מפוזרות ברחבי הארץ ומעטרות בנייני ציבור ובתי ספר.
הרעיון נולד בתקופת עבודתה כמפקחת הוראת האמנות, כשהיא הסתובבה בין בתי הספר וחיפשה פיתרון לעיצוב חזיתות בתי הספר והסתרת ההזנחה וחוסר האסתטיקה, מכאן היא הגיעה לרעיון של הטמעת אמנות הפסיפס. היא ארגנה השתלמויות למורים בתולדות אמנות הפסיפס ובלימוד הטכניקה של יצירתו. פריצת הדרך בהיווצרות פסיפסי ענק היתה בבית ספר "ארליך" בטבריה, פרי יצירת התלמידים. הרושם מיצירה זו היה כל כך גדול, שבסופו הוביל לכך שבתי הספר התחרו ביניהם למי יש את הפסיפס הכי גדול.
במסגרת פעילות זו היא גם יזמה שיתוף פעולה בין בתי ספר ערבים ויהודים ליצירת פרוייקטים משותפים, ששיאו בפסיפס ענק הנמצא באולם הכניסה של עיריית עכו, פעילות זו זיכתה אותה ב"פרס יושב-ראש הכנסת לאיכות החיים" ב 1994. סרט מרתק על הפעילות הזו ניתן למצוא כאן.

 

100 קשישים יצרו ברמת חן בית מוגן

לסיום פגישתנו, שאלתי את שרה כמה שאלות שמאד עניינו אותי:

מכל הפעילות שלך, במה את הכי גאה?

"בראש ובראשונה אני גאה בשני בני, מיכאל ועזר, אנשים מוכשרים, יוצרים ובעלי עולם פנימי עשיר, שהפן הרוחני והאינטלקטואלי-יצירתי, ולא הרכושני, עומד במרכז חייהם. אני גאה בהדדיות ויחסי הקרבה והאהבה ביני ובין שתי כלותיי, תמר ויעל וכמובן בכל אחד מנכדי ומקוה שיהיו לאנשים שלמים עם עצמם, יצירתיים, תורמים לחברה וראויים להערכה. כאמא וסבתא ראיתי בהם את מרכז חיי והשתדלתי, לצד פעילותי בקריירה מקצועית, לא להזניחם.
אני גם גאה בתרומה שלי למערכת החינוך, בפיתוח תוכניות לימוד, בהפעלה ליצירה של המוני מורים ותלמידים במהלך שנים רבות וביכולתי להשרות בהם אופטימיות לחיים, להתפתחות אינטלקטואלית וליצירה.
כמו כן, יש לי סיפוק ביצירה שלי באמנות וגם בחינוך, על כך שאף פעם לא העתקתי ושהיצירה שלי תמיד באה מתוכי. אולי הושפעה, אך לעולם לא נלקחה ממישהו"

מה החלומות שלך?

"שהדורות הבאים יהיו אנשים הגונים, נאורים יצירתיים ויתרמו לעולם טוב יותר.
ממרום גילי המופלג אני עוסקת כעת על הוצאת מהדורות חדשות של תכניות הלימוד והספרים שיצרתי למשרד החינוך, במטרה להחיות אותם במדיום הדיגיטלי, ההופך להיות מדיום ללמידה בעתיד.  
לזכות להערכה ביצירה שלי באמנות ולהמשיך ליצור ולהציג במסגרות מוכרות מוזיאליות"


מה מקורות ההשראה שלך?

"מחשבה וניסיון, התחדשות, אני לא קופאת על שמרי. ההשראה מגיעה אלי מהעולם הפנימי שלי, הלך רוח, הרגשה, לא מהעולם החיצוני. כשאני ניגשת לדף הציור אינני מתכננת מראש. החומר עצמו מדבר ומתגבש למשהו משמעותי שאני מרגישה ומפתיע אותי. חשוב לי להפתיע את עצמי"

לסיכום,

אומרים שהמושג "מעוררת השראה" נמצא באינפלציה, אז אני לא אשתמש בו אלא רק אגיד שאני מאחלת לעצמי ולכולנו שבגיל 89 אהיה פעילה, דינמית, עצמאית ויוצרת כמו שרה.
והנה עוד כמה תמונות מעבודותיה הרבות שאהבתי במיוחד 
חג עצמאות שמח!

שמחת חיים וצבע ומה שביניהם / שמן על דיקט

וריאציות על דימוי עצמי/ דיו על נייר

פנים מול פנים / שמן על דיקט

מתהום הנשייה, דמויות שנספו בשואה/ שמן על דיקט. צולם בחלל העבודה של שרה.

4 תגובות על “פוסט אורחת עם האמנית ואשת החינוך ד"ר שרה מלצר

  1. חן אומר:

    תודה לך על זווית אחרת ליום הזה ועל הכרת אישה עם סיפור חיים מדהים!

  2. דלית אומר:

    תודה רבה חן שקראת ועל התגובה. שמחה שהסיפור של שרה נגע לליבך.

  3. שירה פורר אומר:

    ראיון חשוב ונוגע עם אישה מרתקת. תודה שחשפת אלינו את פועלה החשוב ואת האמנות היפה והעמוקה שלה ומאוד אהבתי את החיבור שלך את הראיון ליום השואה ולחיים שלך בגרמניה בכלל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *