נשים יוצרות יזמיות: משפצת הרהיטים מנברסקה

בפוסט הזה אני לוקחת אתכם איתי, FROM ALL PLACES IN THE WORLD, לנברסקה שבארה"ב.

לא, לא טסתי לשם אבל אני שמחה שיש לי הזדמנות לארח את מרב מיכאלי, ישראלית שגרה שם כבר 3 שנים עם משפחתה, בעקבות החלטה שהם קיבלו לפתוח פרק חדש בחייהם.
מרב גילתה להפתעתה, שהיא גרה במקום שהוא חלום לכל מי שאוהב כמוה חפצים ורהיטי יד-שניה ושמתקיימים בו הגראז'-סיילים הגדולים בארה"ב. הזדמנויות מקריות ומרגשות נקרו לדרכה, חיברו אותה לאהבתה הישנה לשיפוץ רהיטים וסייעו לה לבנות מחדש את חייה המקצועיים. 

זה השיר שמרב בחרה לנגן ברקע כדי להכניס אתכם לאווירת הקאנטרי, המוזיקה היחידה שמתנגנת ברדיו…:

https://youtu.be/3ealNayCkaU

ולמה הזמנתי את מרב להתארח בבלוג? כמה סיבות…

לאחר שחזרתי מהטיול שלי בפורטוגל הבנתי שמאד מסקרנים אותי סיפורים על נשים.יוצרות.יזמיות.
מעניינות אותי נשים שמכילות בחייהן עיסוק ביצירה ומימוש של היצירה באיזהשהוא אופן עיסקי, יזמי.
נשים שמצליחות לשלוח זרועות בתחומים המנוגדים האלה, כשזה ידוע שגם לא קל להתפרנס בתחום האמנותי וגם שהתכונות הנדרשות להצלחה בשני התחומים שונות מאד זו מזו, במיוחד שבדרך כלל מדובר על "עסק של אישה אחת".

סיפורי משפחות שגרות בחו"ל תמיד מסקרנים אותי, אולי בגלל שזה הסיפור האישי שלי…? כמו שאישה בהריון הולכת ברחוב ורואה רק עוד נשים בהריון, כך גם אני עכשיו נתקלת בהמון סיפורי משפחות של ישראלים, שהחליטו לבנות פרק חיים חדש בחו"ל ואת מרב פגשתי וירטואלית באחת מקבוצות הפייסבוק של "נשים ברילוקיישן", שגם אני חברה בהן.
בפייסבוק יש לא מעט קבוצות תמיכה לנשים ישראליות שחיות בחו"ל שמסתבר שיש ביניהן המון משותף, ולא משנה באיזה צד של הגלובוס הן נמצאות. כמעט על כולן מוטל התפקיד של איקלום המשפחה במדינה החדשה, התמודדות עם קליטת הילדים במסגרות השונות, התמודדות אישית ומקצועית, בד"כ ממצב של חיים מאד אינטנסיביים בישראל למצב של ריק שצריך למלא ובצורך "להמציא את עצמן מחדש". הבעל במשפחה כמובן שותף למשימות, אבל בראש ובראשונה הוא בד"כ עסוק בקליטתו האישית במקום העבודה, שגם היא לא פחות מאתגרת. לא ארחיב, כי על רילוקיישן אני יכולה לדבר שנה, ורק לסיכום, זו חוויה שאני ממליצה עליה בחום רב לכל משפחה!

והסיבה השלישית – אני חולה על שווקי פשפשים, ירידי יד שניה ועל סגנון ריהוט אקלקטי שמחבר חפצים למקומות, חוויות ולאנשים השזורים בסיפור חייו של האוסף אותם. 
אז לאחר שהכרתי את הסיפור של מרב, ביקשתי ממנה שתשתף אותנו בכייף הזה וגם, על הדרך, שתצייד אותנו בטיפים שווים לצביעה ושיפוץ של רהיטים.

אז קבלו אותה…

> ספרי לנו קצת על הסיפור המשפחתי שלכם:

הי, שמי מרב מיכאלי, בת 40, נשואה לזוריק מאלף סוסים ויש לנו שלושה ילדים מקסימים, מאיה בת 12, תמר בת 11 ואוהדי בן 5. לפני 3 שנים עברנו לחוות סוסים מבודדת בנברסקה שבארה"ב. ומכל המקומות בעולם, למה עברנו דוקא לשם?

שהינו בחוות הסוסים הזו כבר בשנת 96, במשך שלושה חודשים, ב"טיול של אחרי הצבא". בעיירה הסמוכה לחווה, במרחק 10 דקות נסיעה, גרו כ- 90 אנשים, רובם חצה את גילאי ה- 70 והיתה בה תחנת דלק אחת שחנות הנוחות שלה שימשה כמכולת המקומית, הפאב וקפה-מסעדה. אל העיירה הזו היו מגיעים כל החוואים מהאזור, כל אלו שחיים ב"חוות בודדים" ומגיעים מדי פעם לפגוש את שכניהם.
לאחר שלושה חודשים של שקט מפחיד, "קור כלבים" ובדידות החלטנו להמשיך הלאה. אני זוכרת שאמרתי לעצמי בעודנו יוצאים מהחווה בנסיעה על שביל העפר "אני לפה בחיים לא חוזרת!"

בשנים שלפני המעבר האחרון עברו עלינו הרבה התלבטויות. רגעי קושי כלכלי, בירוקרטיה שלא נגמרת והמון לחץ ועצבים. הרצון לשינוי החל לחלחל. בחנו את כל האפשרויות "על השולחן". מבחינת בן זוגי, מעבר לנברסקה היתה אופציה ריאלית. מבחינתי, כאמור, זו כלל לא היתה אופציה. 
בשנה האחרונה בן זוגי זיהה אצלי סדקים בחומת ההתנגדות. הוא הוזמן לביקור באותה חווה ואני לא רציתי להיות זו שעוצרת את הרכבת הזו שנקראת המשפחה שלי והחלטתי לתמוך בנסיעת הביקור. בתוכי קיוויתי כי הוא יטוס ויבין בעצמו, פעם אחת ולתמיד, כי נברסקה אינה אופציה. ואם הוא יבין זאת לבד זה יירד מהפרק. ולתמיד. קיוויתי…אבל לא קרה.

בינואר 2014, כשהוא עלה על הטיסה לנברסקה, ידענו שאנחנו עומדים בפני תקופה לא קלה שהוא יהיה שם ואנחנו בארץ, אבל לא ידענו שזה יהיה הרגע בו חיינו ישתנו מהקצה לקצה. הוא בחורף קר, רחוק מאיתנו לכל כך הרבה זמן, מנסה לבחון את ההזדמנות ולמצות אותה. הילדים מתגעגעים בטירוף. ואני מנסה לתמוך בכולם.
ואכן, הגלגלים התחילו לזוז. הוא קיבל הצעת עבודה אבל היה מלא בחששות איך אני אסתדר במקום המבודד הזה.
החלטתי שאני עולה לטיסה עם הילדים לפני שהוא חוזר לפה. היתה לי הרגשה שאם הוא יחזור לפה, דברים עלולים להשתנות ואולי לא נטוס, אבל אם אנחנו נגיע אליו נתמודד ביחד ויהיה בסדר. לאחר חודשיים וחצי, החלטנו לקפל את עצמנו ולהצטרף אליו לנברסקה. 
"אין לנו מה להפסיד", "נצא להרפתקה", "עם כל קושי אנחנו נתמודד" –  כל אלה משפטים ומנטרות שהייתי חוזרת עליהם כדי לשכנע בעיקר את עצמי.
קיפלתי את הבית, סגרתי חשבונות, טיפלתי בכל ניירת אפשרית, שמתי את הדברים הכי חשובים לי בארבע מזוודות.
נפרדנו מכל המשפחה והחברים ויצאנו להרפתקה של חיינו.

והנה אנחנו כבר שלוש שנים פה, באמצע שום מקום, באותה חוות סוסים מבודדת, מוקפים שדות תירס, סוסים ובקר, מצוידים במגפי בוקרים, יוצאים לאכול ארוחת ערב בדיינר המקומי שהתפריט בו לא השתנה כבר מעל 150 שנה.
זוג ישראלים פלוס שלושה, באנו לנסות חיים אחרים והפרנו את השקט ויש פה הרבה ש ק ט.

**עוד על חיי החווה והקליטה של הילדים במציאות החדשה תוכלו למצוא בבלוג שכתבה מרב בשנתיים הראשונות בנברסקה.

אז אחרי שהילדים נקלטו במסגרות והכל הלך חלק, התחלתי לחפש את עצמי.
נהגתי לשבת בבית הקפה בעיירה הקטנה ולחכות לאוהד שיסיים את הגן. גיליתי שלבעלי הקפה ישנה גם חנות יד-שניה צמודה ונגריה לא פעילה במרתף. וכך, כאילו במקרה מצאתי פה אוצר.
ואני קוראת לזה אוצר כי בשבילי זה היה ממש כמו לגלות מטמון באמצע השממה.
המקום האחרון שבו חשבתי להתחבר מחדש לאהבה הישנה שלי.

עוד בארץ אהבתי להפיח חיים חדשים ברהיטים ישנים, להסתובב במזבלות ובשווקים, בכל מקום שבו ניתן למצוא פריט ישן ומרופט, שעם קצת דמיון וצבע ניתן להשיב אותו לחיים. כל מי שרצה לזרוק משהו היה זורק אותו אצלי ובחצר הבית, במושב, נאספו לא מעט גרוטאות. הרבה שאלו אותי "מה את אוספת את הזבל הזה, מה כבר אפשר לעשות עם זה?" ובשבילי, זו היתה יצירה חדשה – לעבוד עם הידיים, לצבוע, לשייף. הרגע הממלא ביותר הוא אותו רגע בו רוח היצירתיות שורה עלי ואני יודעת מה יהיה עתידו החדש של הרהיט הישן.
כך התברר לי שנברסקה היא אחת המדינות המרכזיות למכירת חפצי יד-שניה. מתקיימים פה הגראז'-סיילים הגדולים בארה"ב, שמושכים אליהם חובבי עתיקות מכל ארה"ב. יש פה חפצים שמחליפים ידיים כבר עשרות שנים והדבר הזה מתרחש בחצר האחורית של הבית שלי ממש! האוצרות האלה נגלים לי בכל פינה.
בהתחלה עוד נאבקתי קצת בקולות הפנימיים שאמרו לי "עזבי את הגרוטאות, תלכי ללמוד משהו פרקטי און-ליין". אבל זה היה חזק ממני. מצאתי את עצמי יום יום נוסעת בחיפושים אחר רהיטים, צבעים ומקום להתחיל ליצור את מה שליבי רוצה.

וכך פשוט מתחת לאף שלי, או יותר נכון, מתחת לבית הקפה בו ביליתי את הבקרים שלי בלימודי אנגלית, התברר שיש נגריה שכאילו חיכתה רק לי. בעלי המקום, נוצרים מאמינים, חוזרים ואומרים לי כי אין מקריות וכי זו יד האלוהים אשר שלחה אותי אליהם.
צמוד לבית הקפה יש חנות יד שניה. בעלי המקום מסתובבים באוקשנים (מכרזים) ובגראז'-סיילים ואוספים רהיטי יד שניה. את חלקם הם מוכרים בחנות הצמודה לבית קפה וחלקם נאגרו בחדרים הגדולים והישנים במרתף. בגלריה המאובזרת שלהם הם נתו לי יד חופשית לקחת כל פריט, כל קרש, מגירה, מנורה, צנצנת או ידית ולהפוך אותם למה שרק אבחר.
החדרים העמוסים רהיטים ישנים וחלקי-רהיטים הם עבורי כמו ביקור של ילד בחנות ממתקים.
אני נהנית לנבור שם, לנסות ולנחש מאיזה בית הרהיט הגיע, לאיזו גברת הוא שייך. מנסה לגלות רמזים על תקופה אחרת, פתק שנתקע, מטבע שנשכח. הריח הזה של הרהיטים הישנים שלחלקנו עושה בחילה, אצלי הוא מעורר את הרצון להעניק להם New Life. חיים חדשים.
השם הזה הוא בעל משמעות כפולה עבורי.

> מה מקורות ההשראה שלך ואיך את ממשיכה להעשיר את עצמך בידע?

לפרטי העיצוב שאני בונה, מחדשת או משפצת אני מקבלת הרבה השראה מפינטרסט כמובן אבל גם מהחיים פה בטבע, בקאנטרי האמיתי של ארה"ב.
הסגנון העיצובי של המקומיים מאוד שונה משלי ובהתחלה היה לי קשה לקבל את השחור, אדום והזהב אבל לאט לאט הבנתי שאם אני רוצה למכור אני חייבת להתאים את עצמי לקהל היעד…וככה אני בוחרת את הצבעים, את הסגנון, חושבת למי זה מתאים ומי הלקוח הבא שירכוש את אחת היצירות שלי.
אני לא מפסיקה ללמוד כל הזמן, כל פעם במקום אחר. מנסה, בוחנת ולא עוצרת עם טכניקות חדשות, עושה קורסים און-ליין בתחומים שונים, מעורבת בהרבה קבוצות פייסבוק של שיפוץ רהיטים בארה"ב.
הרבה ניסוי וטעייה לבד, אני והצבע בנגריה.
בתקופה זו אני מתמקדת בבנייה של חנות אינטרנטית, על מנת שאוכל למכור און-ליין ולכן אני עובדת עם מלווה ויועצת וביחד אנחנו בונות את הקונספט. יש למה לצפות, הרבה אנרגיות חדשות וטובות של התקדמות ויצירה.

הרבה ניסוי וטעייה, אני והצבע שלי בנגריה

> כשאני רואה רהיט ישן בשווקי פשפשים, אני לא תמיד יודעת אם זה משהו ש"שווה קניה". מה הטיפים שלך?

כשאני רואה רהיטים ישנים או פריטים עיצוביים אני אוהבת שהם יהיו שימושיים, אבל זו אני. יש לי תמיד רצון להשמיש את הפריט ושלא יעמוד רק כפריט עיצובי.
זה קצת מורכב לדמיין למה פריט יכול לשמש אבל זה בדיוק האתגר והכייף בלמצוא את ייעודו.
אני מאמינה שלא צריך הרבה כסף בשביל ליצור, לא צריך להשקיע בצבע, לא במברשות ובטח לא ברהיטים. צריך הרבה דימיון ורצון.

מימין – כסא ישן שהפך למדף ומתלה מגבות | משמאל – מדפים מעץ משטחים

מימין: מגירה שהוספתי לה רגליים לשולחן צד | משמאל: עגלת תה שעברה צביעה

מתלים למעילים, תיקים ומפתחות מתריס ישן וידיות ישנות של דלתות ומקלמרות

יחידה לתלית מעילים מדלת ישנה שחיברתי לה ספסל קדמי, העשוי גם כן מדלת ישנה

אהילים ישנים שהפכו לשולחנות צד

אני בודקת את סוג העץ, האם הוא אמיתי או מזוייף, האם יש לי הרבה עבודה על הפריט שאולי לא תשתלם לי בכלל להתחיל לעבוד עליו. עם רהיטים שבורים ורקובים שדורשים החלפת ציפויים ופורמייקה ומצריכים הרבה עבודה מעבר לצביעה ושיפוץ, אני לא אתעסק, כי בסוף אני צריכה למכור וההשקעה לא משתלמת.
אני אוהבת להריח, לחוש, לנסות להבין את הזיכרון של הרהיט. לחשוב איפה הוא היה מונח לפני עשרות שנים, את מי הוא שימש, אוהבת לגלות הפתעות של זיכרונות, כמו עיתונים, מטבעות וכפתורים שנשכחו באיזו מגירה. 
כשמסתובבים בשווקים ובחנויות מלאות רהיטים, עם ריח של נפטלין באוויר ודברים לא מסודרים על המדפים, צריך לנבור, לבוא עם סבלנות לתת לדימיון לעוף, לא כל רהיט אפשר לשחזר.
אם רוצים להחזיר אותו למקור, בדרך כלל צריך למרוח לכה על העץ. אם יש עליו כתמים של מים או חומר שמאוד קשה להוריד אותו בשיוף, זה לא תמיד פשוט.
לפעמיים עדיף לצבוע אותו. לצביעה אני משתמשת בצבעי גיר. אני מדגימה בעמוד שלי בפייסבוק סרטוני הדרכה בנושא.
אני מערבבת ומגוונת את הצבעים לבד, נהנת מהעשייה ומהדרך, הרבה יותר מהמוצר המוגמר.

שידה צבועה ועיטור ביד חופשית

> אני באמת תמיד מתלבטת, האם לצבוע את הרהיט ולשנות לגמרי את הנראות שלו או להשאיר אותו כמו שהוא. תוכלי לתת לנו טיפים לצביעה של רהיט ישן?

זה מאוד תלוי מה הסגנון של הבית ולאן מיועד הרהיט?
אם יש בבית הרבה עץ כהה, הייתי מציעה לתת קצת צבע, ל"הפציץ" רהיט אחד שידהים בצבע ויעשה כייף בעיניים. לעומת זאת, בית שהוא צבעוני כדאי להרגיע קצת ולשמור על צבע העץ המקורי.
אם הרהיט עשוי מעץ אלון, דובדבן והוא במצב טוב, אני משתדלת לא לצבוע אלא רק לשחזר. לשייף טוב ולצבוע בלכה כמו המקור. סוגי עצים זולים ופחות ישנים, אני בדרך כלל צובעת.

זה למשל רהיט שאני ממש גאה בשיפוץ שלו ויש מאחוריו סיפור מיוחד:

שידת האיפור הזו היתה במרתף של הנגריה עוד לפני שהגעתי והשתמשתי בה שנתיים כסטנד לצביעה. היא היתה מלאה בצבעים וכתמים וזה היה רק עניין של זמן עד שתורה יגיע…
זו היתה תקופה שלא היה לי הרבה רהיטים לשפץ, הייתי בנגריה והרגשתי שאני חייבת ליצור. החלטתי לקחת אותה כפרויקט ולתת לה הזדמנות שניה. החלק האמצעי היה מקולף ולא היה ניתן לשיחזור, אז החלטתי לפרק אותה לשתי שידות נפרדות שיושבות ליד המיטה.
נהנתי מכל רגע לראות אותן הופכות לרהיטים עצמאיים. החזרתי להן את הידיות המקוריות לאחר שריססתי אותן בזהב (מזכירה לכם שקהל היעד שלי אוהב זהב…) והן נמכרו לאחר שבוע בחנות. הייתי מאד מאושרת שהן מצאו בית חדש.

> הסיפור של מרב ממשיך להיות מרתק ומקבל סיבוך בעלילה…

לפני חודשיים עברנו אירוע שבו הבית נשרף לנו כליל. כולנו יצאנו בריאים ושלמים וזה כמובן הכי חשוב, אבל בתוך כל הבלגן הייתי צריכה שוב לבנות מחדש והפעם – את הבית שלי. עברנו לדירה זמנית בחווה מוזנחת, חשוכה ומאוד כהה.
מיד הפשלתי שרוולים והרבה כוחות שלא ברור מאיפה מצאתי ונכנסתי לשיפוץ חדרי הבנות, כי היה לי חשוב להקרין ולתת לילדים תחשות ביטחון ובית לאחר האובדן שכולנו חווינו.
היה לי ברור שאני צובעת את הקירות בלבן. זה לא מובן מאליו פה כי כל הבתים מאוד כהים, הקירות חומים, חשוכים והעיצוב מאוד קאנטרי-כבד. אבל הרגשנו שאנחנו חייבים קצת לבן בעיניים, קווים נקיים ושילוב צבעים שהבנות יבחרו.
עם תקציב לא גדול קנינו פריטים מעוצבים בחנויות של "הכל בדולר" ואני צבעתי ושיפצתי להן שולחנות כתיבה.
כל אחת קיבלה את הפינה השקטה שלה בחזרה ואני, על הדרך, נהנתי מהתהליך.

> תני לנו טיפ אחרון לקראת סיום…

אני מציעה שתבחרו פריט אחד פשוט, שולחן קטן, שידה, העיקר שתתחילו ואתם תראו איך תתאהבו ביצירה!
ואם אתם זקוקים לעזרה, אני פה..
אני בקשר עם הרבה אנשים מהארץ בוואטסאפ. הם שולחים לי תמונות של רהיטים בשווקים, מתלבטים אם לרכוש, אם לשפץ, אני עוזרת המון למי שרוצה להתחיל ולא יודע איך.

אז הנה שוב כל המקומות שניתן למצוא אותי:
לדף הפייסבוק של NEW LIFE
לחשבון האינסטגרם של NEW LIFE
וכאן תוכלו לראות סרטוני וידאו עם הדרכות שאני מעבירה במגוון טכניקות

> ואני, מה לקחתי בעיקר מהסיפור של מרב?

את האומץ, החוזק והאופטימיות ואת העשיה שלה מתוך משהו מאד חזק שיש לה בבטן.
כשהיא מספרת, רואים ומרגישים את הברק בעיניים שלה. קוראים לזה תשוקה.
והגשמה עצמית בעיסוק שיש לך תשוקה אליו – זה מתכון נהדר לאושר בעיני.

ומה אתם לקחתם מהסיפור של מרב? אהבתם את הפוסט? רוצים עוד כאלו סיפורים?
אשמח שתכירו לי נשים.יוצרות.יזמיות עם סיפורים מעוררי השראה.

תודה שקראתם
דלית

**כל התמונות בפוסט הזה צולמו ע"י מרב מיכאלי